החלטה
בתיק זה הוגש כתב תביעה בסדר דין מקוצר על סך 751,699 ₪, כאשר התובע הוא תאגיד מים (להלן: "התובע"), שהוקם מכח חוק תאגידי מים וביוב, תשס"א-2001 (להלן: "החוק") ומכוחו, לטענת התובע, הוענקו לו כל הזכויות והחובות של עיריית תל אביב-יפו (להלן: "עיריית תל אביב") בתשתיות המים והביוב בתחומי העיר תל אביב יפו וכל הכרוך בהם, החל מיום 1.1.2010, כך, שלטענת התובע, ממועד זה ואילך הוא בא בנעליה של עיריית תל אביב לכל הנושאים האלה.
הנתבע גם הוא תאגיד מים (להלן: "הנתבע"), שהוקם אף הוא מכח החוק, ואשר מכוחו הוענקו לו כל הזכויות והחובות של עיריית חולון בתשתיות המים והביוב בעיר חולון וכל הכרוך בהם, החל מיום 1.1.2008, כך שהחל ממועד זה בא בנעליה של עיריית חולון לעניינים אלה.
לאחר הגשת כתב התביעה הגיש הנתבע בקשה למחיקת כותרת ולחילופין בקשת רשות להגן. בהמשך הגיש התובע כתב תביעה מתוקן, הנתבע הגיש בקשה מתוקנת למחיקת כותרת ולחילופין בקשת רשות להגן. כמו כן טען הנתבע למחיקה על הסף בשל העדר יריבות והעדר עילה, ולמחיקת הכותרת "סדר דין מקוצר", ואילו התובע טען למעשה בית דין. לכל בקשה הוגשו תגובות ותגובות שכנגד אשר יידונו בהחלטה זו.
רקע עובדתי רלוונטי
התביעה עוסקת במחלוקת שהתגלעה בתחילה בין עיריית תל אביב, אשר התובע טוען כי נכנס בנעליה, לבין עיריית חולון, אשר נטען כי הנתבע נכנס בנעליה, בקשר לתמורה המגיעה בגין מתן שירותי תפעול ותחזוקה עבור הזרמת מי שופכין מאזור צפון העיר חולון שבשטח השיפוט של העיר חולון, בו פועל הנתבע, לתחנת שאיבה של איגוד ערים דן לביוב, הממוקמת בתחומי העיר תל אביב (להלן: "המחלוקת").
חברת נתיבי איילון בע"מ (להלן: "נתיבי איילון") הבקיאה בנושא זה ואף ביצעה במהלך שנת 2005 עבודות הנוגעות להנחת קו ביוב בגבול המשותף שבין הרשויות (חולון ותל אביב) נתבקשה לסייע בפתרון המחלוקת ולהמציא חוות דעת הנדסית בעניין העלויות הכרוכות במתן השירותים הנ"ל. בהתאם לכך הוציאה נתיבי איילון הזמנת עבודה לאינג'ינר רוני שובל (להלן: "הבורר") שיסייע בפתרון המחלוקת בין הצדדים. לאחר ששמע הבורר את הצדדים ובחן את המחלוקות, המציא ביום 15.2.2006 את ממצאיו לנתיבי איילון. הבורר אף ערך חישוב בגין גובה תשלום הפחת השנתי בגין קו הביוב שבוצע על ידי נתיבי איילון, וכן הוצאות תפעול, אשר ישולמו על ידי הנתבע לעיריית תל אביב, אשר התובע טוען כי נכנס בנעליה החל משנת 2010. הבורר כתב שתי החלטות, האחת ביום 15.2.06 (להלן: "ההחלטה הראשונה") והשנייה ביום 28.1.09 (להלן: "ההחלטה השנייה") ובהן קבע את הקביעות כדלקמן:
תשלום עבור 150 מטר אורך קו ביוב המשמש רק את צרכני העיר חולון (להלן: "קו וולפסון"), ואשר מורכב מהוצאות פחת (סעיף 3.2.5 להחלטה הראשונה) והוצאות תפעול (סעיף 3.2.7 להחלטה הראשונה), לגביהם קבע הבורר כדלקמן:
פחת - תשלום שנתי של 2.5% מערך עלות הקטע.
תפעול - מלוא עלות התחזוקה השוטפת, לפי 17 ₪ למטר אורך, לגבי הצינור שאורכו 150 מ"ר ולכן הסכום לתשלום הוא 2,250 ₪ לשנה.
תשלום חלקי עבור 2,960 מטר אורך קו ביוב המשמש הן את תושבי העיר חולון והן את תושבי העיר תל אביב, ואשר מזרים את השפכים של תושבי שני הערים אל תחנת בסה, משם הם מוזרמים למערכת ההולכה של איגודן (להלן: "קו ירושלים"). גם התשלום עבור קו ירושלים מורכב מהוצאות פחת (סעיף 3.2.3 (ג) להחלטה הראשונה) והוצאות תפעול (סעיף 3.2.6 להחלטה הראשונה) לגביהם קבע הבורר, כי הכמויות המוזרמות מתחומי העיר חולון הינן כשליש מכמויות הביוב הזורמות בקו ירושלים, כך שעל הנתבעת לשלם לתובעת 1/3 מהוצאות הפחת והתפעול של קו ירושלים" (סעיף 5.2 להחלטה הראשונה). כאשר:
פחת - שליש מתוך גובה הפחת השנתי העומד על 2.5% מערך הביצוע בפועל של קו ירושלים.
תפעול - שליש מעלות התחזוקה השוטפת, לפי 17 ₪ למטר צינור שאורכו הכולל הינו 2,960 מטר [16,773 = 3 (2,960 *17)], דהיינו, 16,773 ₪ לשנה.
הסכומים שנקבעו צמודים למדד יוקר הבניה.
לאחר קבלת החלטת הבורר לא הצליחו הצדדים להסכים על עלות הקמת קו ירושלים ממנו יש לגזור את סכום הפחת שעל הנתבעת לשלם לתובעת, ולמרות שיחות וחילופי מכתבים לא הגיעו הצדדים לכלל הסכמה. ביום 28.1.2009 הוציא הבורר החלטה שנייה בה קבע כי עלות הקמת קו ירושלים היא 66,791,867 ₪ ולכן תשלום הפחת השנתי בגינו הוא 556,559 ₪ (סעיף ה' להחלטה השנייה).
ההחלטה השנייה הוכרזה כפסק בורר בין הנתבע לבין עיריית תל אביב, וזאת בהחלטה חלוטה מיום 20.10.10 שניתנה על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב (הפ"ב 17189-07-10). יש לציין כי הנתבע הגיש בקשה לביטול ההחלטה המאשרת את פסק הבורר בטענה כי לא מדובר בפסק בורר, וכי לא התנהלה בוררות בין הצדדים, וכן בטענה כי לא התייצב לדיון בשל "תקלה משרדית". בית המשפט המחוזי (בהחלטה מיום 3.5.11) דחה את הבקשה הן משום שלא קיבל את נימוק הנתבע לאי התייצבות, וכן נקבע שם, כי לגופו של עניין, כל התנהלות הצדדים בפני הבורר והתנהלות הבורר עצמו, הצביעה במפורש על כך שהבורר שימש כבורר ולכן קביעתו מהווה פסק בורר, אשר אושר על ידי בית המשפט. על ההחלטה לא הוגש ערעור והוא הפך לחלוט. ראו גם החלטת כב' השופט סובל שניתנה ביום 5.9.2011 בתיק אזרחי (ת"א) 27419-12-10 עיריית תל אביב נגד תאגיד המים מי שקמה בע"מ ועיריית חולון , מיום 5.9.11, המאמץ את קביעת בית המשפט המחוזי וקובע כי החלטת בית המשפט המחוזי הינה מעשה בית דין בין הצדדים, דוחה את בקשת הרשות להגן ומחייב את הנתבעות בתשלום מלוא סכום הבוררות לעיריית תל אביב בהתבסס על פסק הבורר.
לטענת התובע, עיריית חולון השתמשה בקווים החל מחודש ינואר 2007 ואילו הנתבע, אשר נכנס בנעליה, המשיך להזרים שפכים דרך תשתית הביוב, עם העברת הזכויות והחובות לידיו מעיריית חולון החל משנת 2008. ביום 1.1.10 החל התובע לשמש כתאגיד מים וביוב ולכן, לטענתו, הוא זכאי לקבלת מלוא התשלומים עבור השימוש בתשתיות ברחבי העיר. התביעה הוגשה בגין סכומים שנצברו החל מיום 1.1.10 שהוא מועד העברת הזכויות לידי התובע עד למועד הגשת כתב התביעה המתוקן.
טענת העדר היריבות
הנתבע טען כי אין יריבות בינו לבין התובע, כיוון שקווי הביוב מושא הדיון לא עברו לידי התובע והם עדיין שייכים לעירית תל אביב. לתמיכה בטענה זו נטענו על ידי הנתבע טענות משפטיות ועובדתיות. הטענות המשפטיות מבוססות על סעיף 9 לחוק הקובע את הליך העברת נכסי המים והביוב מהרשות המקומית לידי התאגיד ונקבע בו, בין היתר, כי רשות מקומית, שהקימה תאגיד תעביר לתאגיד את כל זכויותיה בנכסים התפעוליים, ששימשו ערב הקמת התאגיד, את משק המים והביוב של הרשות המקומית וזאת באמצעות "הסכם העברת נכסים", שיאושר על ידי הממונה במועצת רשות המים. רק עם קבלת אישור זה יבוא התאגיד לעניין הזכויות בנכסים שהועברו בהסכם במקום הרשות המקומית לכל דבר, מיום תחילת פעילות התאגיד. סעיף 10 לחוק קובע, כי רשות מקומית, שהקימה תאגיד מים וביוב, תעביר לתאגיד את זכויותיה וסמכויותיה לפי הסכמים, התקשרויות ועסקאות בכל הנוגע להפעלת מערכות המים והביוב ולמתן שירותים אלה ערב יום תחילת פעילות התאגיד. הנתבע מפנה גם לסעיף 11 ב' לחוק.
הנתבע טוען כי בפועל לא מכרה עיריית תל אביב ולא העבירה לתאגיד המים והביוב, הוא התובע, את קווי הביוב מושאי התביעה. משכך אין כל יריבות בין התובע לבין הנתבע בכל הנוגע לתשלומים הנדרשים על ידו בגין הוצאות הפחת הנתבעות בתביעה שבכותרת בסכום שנתי של כ-560,000 ₪ הכוללות בין היתר את שיעור ירידת הערך השנתי של המערכות, הוצאות הקמה, תחזוקה וחידוש. לטענת הנתבע, הזכות לתבוע הוצאות אלו מעצם טיבן היא זכות העומדת לבעל הקווים ולא לגורם המחזיק בו מטעמו, ובוודאי שאינה עומדת לתובע, שלא הוכיח את מהות זכותו בקווי ביוב אלה. עוד טוען הנתבע בעניין זה, כי התובע טען באופן מפורש בישיבה שהתקיימה ביום 13.12.11 במועצת רשות המים, ואשר העתק מסיכום פרוטוקול הישיבה צורף נספח כ"א לבקשתו (להלן: "סיכום הישיבה ברשות המים"), כי קווי הביוב טרם הועברו לבעלותו ואינם נכללים בסקר הנכסים שלו.